עוד עיצוב חוצה אטלנטי.
כריסטינה יצרה איתנו קשר, היא ראתה תמונה של טבעת שאהבה ולא הצליחה למצוא את הצורף המקורי. היא ביקשה שאילן יעצב לה טבעת דומה, אך שונה. היא רצתה את הטבעת מכסף, עם גשר מזהב אדום ושלושה יהלומים.
תהליך ההכנה היה ארוך יחסית, כיוון שלאחר שאילן הכין את הטבעת, לפני שיבוץ האבנים, היא החליטה שהיא מעוניינת בגשר מזהב צהוב. וגם המרחק בין היהלומים היה בדיונים. השיבוץ הראשוני לא היה לטעמה ולכן אילן היה צריך להוציא את הגשר ולשבץ מהתחלה. אבל מה זה משנה? התברר שכריסטינה היא צלמת בעצמה וכך זכינו לתמונות דרמטיות של הטבעת על בעלה.
הקשר הזה, עם לקוחות מעבר לאוקיינוס הוא מאתגר, אבל מכיל גם ריגוש גדול מהדיאלוג האנושי, משיחת החולין הנעימה משני עברי המקלדת, אך, בעיקר מקיומה של תקשורת מאפשרת ומתחשבת.
למי יש יכולת לדמיין תכשיט שלא קיים?
יש נשים שמצליחות לדמיין יצירה שעדיין לא נוצרה, סוג של הכלאה על בסיס תכשיטים אחרים. הן בוחרות את סוג האבן שהן אוהבות- לפי הצבע, לפי הלב, לפי חודש הלידה או המזל, מדמיינות את השיבוץ, את הבסיס, את הרוחב ואת נוכחות הטבעת על היד.
והן מתארות לנו אותה: בשלל מילים ובעזרת תכשיטים אחרים:
“הבסיס כמו הטבעת הזו; יותר רחב; יותר דק; עם הריקוע או הטקסטורה של הטבעת השנייה; השיבוץ כזה; או אחר; העיטור כמו בתליון הזה ובטבעת הזו משולבים…” ואז אילן עושה את הקסם שלו. והטבעת יוצאת אפילו יותר מהממת ממה שתיארו לעצמן.
ויש נשים שלא.
הן פשוט לא מצליחות לדמיין.
הן יודעות פחות או יותר מה הן רוצות, אבל לא מצליחות להעלות בדמיונן איך הטבעת תראה.
כשמורקי, האחיינית האהובה שלנו, ביקשה להכין לחברה שלה תליון שהוא שילוב של שלושה אבני מונסטון מלבניות, היא לא התאפקה והזמינה לעצמה גם טבעת עדינה עם אבן אחת. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה ויחד הצלחנו לדמיין.
יש משהו כל כך מיוחד באבנים הללו, שילוב של שקיפות חלבית עם ניצנוני כחול וירוק. מהצד האבנים יכולות להיראות לבנות, אך אם רק פוגע בהן קרן שמש, הן כאילו מתעוררות לחיים וזורקות היבהובי כחול וירוק.
טבעת כמו של מורקי נמצאת בחנות: https://bit.ly/3VLDtHu
לקרוא עוד על המונסטון בקטלוג אבני החן שלנו: https://bit.ly/3H941OY
OOAK= One Of A Kind
One piece
פירוש הדבר הוא שהתכשיט הינו יצירה חד פעמית ולא ניתן לשחזר אותו אחד לאחד בול באותה הצורה.
כל תכשיט שאילן עושה הוא עבודת יד, ולכן- יחיד ומיוחד, יצירה חד פעמית. ואילו רק חלק מהתכשיטים זוכים אצלנו לכותרת של OOAK.
למה זה?
תכשיטים שניתן לחזור עליהם, בווריאציות ובשינויים מאוד קטנים, כאלה שעין רגילה לא תצליח לראות את ההבדלים. אלו הם תכשיטים ללא אבני חן, או עם אבני חן קטנות- 2-3mm. לרוב על בסיס של יציקות עם הטאצ’ המיוחד של אילן. 
תכשיטים המשובצים באבן חן גדולה ויחידה במינה- האבן טבעית, ולכן אין אבן אחת דומה לשנייה, והיא זו שנותנת לתכשיט את האופי שלו. אנחנו אוהבים את האבנים הלא מושלמות, אלה עם הרוטילים, השברים הפנימיים, עם הטקסטורות השונות והגוונים המעניינים. (וואבי סאבי).בנוסף אליהם, יש גם את התכשיטים שאילן בונה לבד- מחוט, או פח ויוצר משהו שלא ניתן לשחזר אחד לאחד.
אני חושבת שכאן כל הקסם, בתכשיט המיוחד, שלא גנרי, המרוקע, מושחר, עם האבן המיוחדת. תכשיט שיש רק לי, כזה שאני יודעת שצורף-אמן יצר פעם אחת בלבד.כיוון שחשוב לנו לזכור את היצירות שנמכרו והיו יחידות במינן, הקמנו באתר דף מיוחד עבורן:“נקנו לא נשכחו” (קישור בתגובה הראשונה).
שם ניתן לראות את היצירות שמקשטות לקוחות ברחבי העולם, להתרשם מהן ובמידה ויש תכשיט כלשהו שמושך את ליבך- ניתן ליצור קשר ואנו ננסה לשחזר את התכשיט, עד כמה שניתן, עבורך.
לפני שלוש שנים, כשהתכוננו לחגוג לאילן 50, אבא שלו, (איציק ז”ל, שנפטר השנה), התקשר אלי וסיפר לי בהתרגשות שיש לו הפתעה שהוא רוצה להציג בפני כל המשפחה.
הוא אמר שזה משהו שאילן עשה בעבר והוא שמר לו עד היום.
מסקרן.
ביום שבת ישבנו כולנו בסלון מול הטלוויזיה והתכוננו לצפות במצגת המרגשת שמיכל, אחותו של אילן, הכינה לו.
איציק עצר אותנו, נעמד במרכז ופתח מולנו, כמו ספר גדול, לוח תצוגה של עגילים. משהו בסגנון שבסטיונרים משתמשים בו למכירה במדרחוב ובחוצות היוצר.
כל הלוח היה מלא בעגילים שאילן יצר בשנות התיכון שלו ובתחילת הלימודים ב”אמנית”.
העגילים, עשויים ממתכות חצי יקרות, נשתמרו במצב מעולה ממש.
כבר אז ניתן לראות את הכישרון של אילן ואת הגיוון בטכניקות ובעיצובים.
התפעלנו כולנו, אני שתמיד יש לי מילים- נשארתי בלי…
אילן סיפר אחר כך שהוא הכין הכול, כולל את לוח התצוגה.
הוא נזכר שהיה נוסע באוטובוסים למדרחוב של ירושלים, פותח את “תיק העבודות”, מתיישב ומוכר.
מאוחר יותר, אחרי הצבא- הלך ללמוד צורפות.
סיפור ההיכרות של אילן ושלי מיוחד מאוד.
נולדתי וגדלתי בקיבוץ מצר. את אילן הכרתי וידעתי מי הוא כי הוא היה תושב במצר. את אשתו לשעבר, צפי, הכרתי כי היא הייתה מחוברת לקבוצת חברות שלי דרך חברה משותפת. הכרתי את הילדים שלהם, הם היו במסגרות החינוכיות יחד עם האחיינים שלי. אני זוכרת שכשסיפרו לי שהם מתגרשים היה לי ממש עצוב לשמוע שמשפחה מתפרקת.
ביוני 2010, בדיוק סיימתי לשפץ בית ובלילה הראשון שעברתי אליו נפרדתי ממישהו שיצאתי אתו. באותו חודש אילן וצפי נפרדו גם הם ואילן עזב לפרדס חנה.
אני מורה בבית הספר “מבואות עירון” (זה כבר סיפור אחר, אבל אני שם מגיל 12 בתור תלמידה ואחרי-הצבא בתור אשת צוות) בספטמבר, אותה השנה, התחלתי לחנך מחזור של כיתות י’ עם צוות מחנכות-חברות. אני זוכרת שאמרתי לאחת מהן שהייתה אחראית על המסעות לפולין ובדיוק חיפשה מחנכת שתצא במקום מחנכת שביטלה ברגע האחרון, שאני מוכנה לצאת. היא שאלה אותי למה אני לא מחכה עד שהחניכים שלי יהיו בי”ב ואמרתי לה שאני מתכננת להיות נשואה עם ילדים כשהם יהיו בי”ב. היא צחקה ואני נסעתי לפולין.
באוקטובר, מיד אחרי החזרה שלי מהמסע לפולין, מחנכת/חברה אחרת מהצוות, סיגל, שבדיוק חזרה מאילן (היא ואחותה קנו אצלו טבעות) שאלה אותי למה אני לא יוצאת עם אילן. אני זוכרת שאמרתי לה “נראה לך? למה אני צריכה להיכנס לסיפור הזה של זוג שאני מכירה עם שלושה ילדים?” ומחנכת/חברה אחרת (יעלי) עשתה לה סימנים בפנטומימה שתעביר לו את מספר הטלפון שלי. אני התנגדתי מאוד. אילן מוסיף שכשסיגל הייתה אצלו הוא שאל אותה אם יש לה מישהי להכיר לו והיא אמרה משהו כמו: “אולי תמי, היא חמה ומבשלת ומחייכת הרבה”, הוא חשב שזה מוזר, אבל זכר שיש לי פנים מחייכות/קורנות ואמר שאין לו מה להפסיד.
באותה התקופה אחי (שגם גר במצר) הכין לבת זוגו ולו טבעות אצל אילן ומסתבר שאילן אמר לו שבנסיבות אחרות הם היו יכולים להיות חברים מאוד טובים. כשאילן הביא להם את הטבעות הוא אפילו שאל את גיסתי אם היא מכירה מישהי להכיר לו (היא אמרה שהיא לא מכירה ואפילו לא חשבה עלי). אילן שאל את אחי עלי. באותו הערב הייתי אצלם והם סיפרו לי שהוא התעניין בי. למחרת סיפרתי בצוות את השתלשלות העניינים וחברותיי החליטו פה אחד להעביר לו את הטלפון שלי. הוא התקשר אלי ונפגשנו.
בפגישה השנייה (אילן אומר שזה היה בפגישה אחרת, אחרי שבועיים, אבל מי זוכר?) הוא אמר לי: “את יודעת שאנחנו נתחתן, יהיו לנו שני ילדים ונעבור לגור במצר?”.
תוך חודש כבר הייתי בהריון, והוא עבר אלי למצר.
התחתנו כשהייתי בחודש השביעי והיום, יש לנו שתי ילדות, הוא ואחי באמת חברים טובים ואנחנו גרים במצר.
ובכלל המשפחה שלי החליטה פה אחד שאני התחתנתי הכי טוב.
כשהחניכים שלי היו בי”ב, ילדתי את בתי השנייה, ובאמת לא טסתי איתם לפולין.
אנקדוטה: בספר הקיבוץ שיצא הרבה שנים לפני שנהיינו זוג, יש תמונה של אילן קונה במינימרקט של הקיבוץ מאבא שלי, שניהל אותו.
עד היום אני מברכת על כל רגע ועל הקשר המדהים עם צפי. וכמובן- על שלושת הילדים המהממים שלהם שהיום הם גם קצת שלי (אילן אומר שהם גם שלי וצפי אומרת שהם הרבה שלי). צפי לוקחת את הבנות לימי כייף ומתייחסת אליהן כאילו הן הנכדות שלה.
ובפן העסקי: אילן עוסק בצורפות ועיצוב תכשיטים כבר מ- 1991, אחרי התנסות בעבודה אצל מעצבים אחרים הוא הקים את המותג “אילן עמיר” ועבד בו לבד מאז. בתחילת מערכת היחסים שלנו לא התערבתי לאילן יותר מדי בעסק. מדי פעם הייתי מביעה את התלהבותי מהתכשיטים שהוא עשה, אך כשהגיעו לקוחות לא התערבתי, הייתי מעסיקה את הילדים מסביב ומתרחקת כדי לתת להם שקט. לפעמים לקוחות היו שואלות אותי מה אני חושבת וכשגם אילן שאל, הייתי עונה וגיליתי שאני נהנית מהמפגש עם הלקוחות והכי נהנית להראות שוב ושוב את התכשיטים שכבר הכרתי והתאהבתי בהם.
רצינו להיות יחד כל הזמן ובחופשים (גם בחופשות הלידה) התחלתי להתלוות אליו לנסיעות עסקים: לחנויות- לקחת ולהשאיר תכשיטים, לחנויות אבנים (בהתחלה רק הוא בחר, אני רק הצעתי הצעות, עכשיו אני גם בוחרת לפעמים) וגם לרואה חשבון. עזרתי לו ב”בית הפתוח” בפרדס חנה וגם בכמה מכירות שטח שעשינו. אבל הכל היה “בקטנה” וברמה של ייעוץ.
ב- 2011, אחרי שראינו ירידה בהזמנות מהסוכן שעבד עם אילן בארה”ב, וגם חנויות טובות שהצגנו בהן התחילו להיסגר כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה, נכנסתי “רשמית” לעסק. אמרתי לאילן שהעתיד נמצא באינטרנט ובמכירה המקוונת ויצאנו לדרך חדשה. בחופשת הפסח של 2013 ישבתי ולמדתי לבד איך פותחים חנות ב”אטסי” (פלטפורמה אמריקאית מהממת של חנויות למכירה של מוצרים מעשי ידי אמנים), ופתחתי חנות. פתחתי לאילן פייסבוק וגם דף פייסבוק עסקי ומשם גדלנו. עם השנים פתחנו עוד דף עסקי באנגלית, קנינו דומיין על שם העסק, חשבונות אינסטגרם, פינטרסט וגם חנות באמזון הנדמייד. וגולת הכותרת: אתר משלנו.
כיום אני מג’נגלת בין בית הספר והעסק. אני חושבת שזה השילוב המושלם!
זה, בקצרה (תאמינו לי), הסיפור של העסק שלנו.
I (Tamy) was born and raised on Kibbutz Metzer. Ilan lived there too, so I knew who he was. I knew his former wife, Zafi, because we had some friends in common. His kids were in the same schools as my nephews and nieces. I remember hearing that he was getting a divorce and that he and Zafi were moving to a nearby town.
I’m a teacher at Mevo’ot Eron School (another story – I studied there myself from when I was twelve and then came back to teach after the army). That September, I was a homeroom teacher in 10th grade. I was also asked to join the 12th-grade delegation to Poland, taking the place of another teacher who had to cancel at the last minute. One of my friends asked me why I was willing to join the delegation this year rather than waiting two years so I could go with my homeroom class when they reached 12th grade. I told her that my plan was to be married with children by then. She laughed, and I went to Poland.
In October, right after I got back from Poland, another friend, Sigal, told me that she’d just bought a ring from Ilan – and she asked me why I wasn’t going out with him. I said, “Are you kidding? Why would I want to get involved with somebody with three kids?” But I wasn’t interested. (Ilan says that when Sigal told me she had someone she’d like to set him up with, she told him, “Tamy’s a warm person. She cooks and she smiles a lot.” He thought that was a little weird, but he liked the smiling part and so maybe there was nothing to lose.)
During that same period, my brother, who lives in Metzer, ordered a pair of rings for himself and his wife. They got along great, it turned out. When the rings were ready, Ilan even asked his wife if she had any available friends… unfortunately it never occurred to her to think of me! But Ilan remembered what Sigal had said, and he asked my brother about me. I told all this to my friends at school, and they decided unanimously to make sure Ilan got my number.
So he called, and we went out. On our second date, or maybe the one after, he told me, “You know we’re going to get married, have two kids, and live in Metzer, right?” A month later, I was pregnant, and he moved in with me. We got married six months later.
When my students were in 12th grade, I gave birth to my second daughter and never did get to go to Poland with them. Today, eight years later, we have two lovely girls, he and my brother are good friends, and my family agrees that we’re a great match. And I’m blessed with a beautiful relationship with Zafi, and of course, with their three amazing kids who are a little bit mine too (Ilan and Zafi say they’re a lot mine).
Here’s another anecdote: a few years ago, Kibbutz Metzer published a book about its history before we met. There’s a picture of Ilan buying something in the grocery store from my father, who used to be the manager.
Ilan has been a silversmith and jewelry designer since 1991. After gaining some experience with other designers, he went into business independently. At the beginning of our relationship, I wasn’t very involved in the business. Sometimes I’d tell him how much I liked certain pieces, but I didn’t interfere when clients arrived. I’d try to keep the kids occupied and quiet. But sometimes, the clients, and even Ilan, asked my opinion, so I gave it. I enjoyed working with the clients and the jewelry that I loved.
Ilan and I wanted to spend as much time together as possible, so during my vacations and when I was on maternity leave, I started to join him on business errands. I went with him to stores that sold his jewelry and to the gem stores (at first, he picked all the gems, and I just made suggestions – but now, sometimes, I pick them myself). We saw our accountant together. I helped out sometimes when he sold his jewelry at local street festivals.
In 2011, we saw a decline in sales from our U.S. agent, and some of the stores which sold Ilan’s jewelry closed. That was when I “officially” became part of the business. I told Ilan that the future was in online sales, and we started. During Passover vacation, I studied how to open a shop on Etsy (a great American platform for handmade items), and we opened our own Etsy shop. I opened a Facebook page in Hebrew for our business, and things started to grow from there. After a few years, we set up a Facebook page in English, bought a domain for our website… set up an Instagram account… a Pinterest page… and got started on Handmade@Amazon.
Now we’re working on a new website, which will be up and running soon – you’ll be the first to know about it when it’s ready. I juggle my work as a teacher with running the business. It’s the perfect mix!
So, there it is, in a nutshell (believe me)… the story of our business.
אף פעם לא התחברתי ליהלומים. טבעות יהלומים גרנדיוזיות לא הרשימו אותי במיוחד. מבין אבני החן שיש בעולם, עבורי, רבות עקפו אותן בסיבוב.
אילן, כיאה למסורת, הציע לי נישואין עם טבעת זהב משובצת בשבעה יהלומים קטנים. 
התרגשתי מאוד. 
מהמחווה, מההצעה, מאילן. (אמרתי כן, כמובן
) פחות התרשמתי מהיהלומים. 
עברו כמה שנים ונחשפתי לסוג אחר של יהלומים, יהלומים שמרטיטים לי את הלב. יהלומים גולמיים. (Rough, crude, raw Diamonds) אלו הם יהלומים אטומים ומעט כהים, בניגוד ליהלומים השקופים/לבנים שהכרנו. היהלומים צבעוניים, בגוונים רבים של צהוב, חום וירוק, ובעלי נצנוץ מהמם. הם פראיים, אך יש בהם הדר ומלכות. התאהבתי. 
שלושה דברים שאולי לא ידעתם על היהלומים:
1. ליהלום אנרגיות חזקות, נאמר עליו שהוא עוזר בהתמודדות עם מצבי לחץ, הוא גם מסייע להגברת הביטחון עצמי 
. הוא מפיץ את הקסם האישי שלכם 
יחד עם נצנוציו ואפילו עוזר בשיפור כושר ההבעה.
2. היהלום הוא אחד משתים עשרה אבני החושן של הכוהן הגדול, הוא מיוחס לשבט זבולון. יש סברות שבני שבט זבולון היו יורדי ים והגיעו אל כרתים ואפילו אל סרדיניה. זוהי אינפורמציה לא ממש רלוונטית, אך בדמיוני, הם נשאו באוניותיהם 
יהלומים גולמיים צבעוניים ויפיפיים.
3. היהלום מקושר לחודש אפריל או מזל טלה 
ולכן כל אישה שנולדה בחודש אפריל או במזל טלה זקוקה ליהלום (לא באמת, אבל תזרמו איתי).
ואם סקרנתי אתכם ומתחשק לכם לדעת קצת יותר על יהלומים, אניח לכם שני קישורים בתגובה הראשונה. כתבה מרתקת על איך הכניסו לכולנו לראש את הצירוף “יהלומים הם לנצח” וגרמו לכל מי שמעוניין להציע נישואין להזיע, וגם את הקישור לשיר המהמם של מרילין מונרו מהסרט “גברים אוהבים בלונדיניות”
, שטבעה בDNA שלנו ש”היהלומים הם חבריה הטובים של כל אישה”.
ואם מתחשק לכם לדעת קצת יותר על יהלומים, כנסו לקישורים:
כתבה מרתקת על איך הכניסו לכולנו לראש את הצירוף “יהלומים הם לנצח” וגרמו לכל מי שמעוניין להציע נישואין להזיע.
קראו עוד על “יהלומים הם לנצח”
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4482276,00.html
וגם את הקישור לשיר המהמם של מרילין מונרו מהסרט “גברים אוהבים בלונדיניות”, שטבעה בDNA שלנו ש”היהלומים הם חבריה הטובים של כל אישה”.
השיר: “יהלומים הם חבריה הטובים של האישה”
https://www.youtube.com/watch?v=knLd8bfeWtI
בתמונה, הידיים, שייכות לאחיינית המתוקה שלי וטבעות היהלומים הגולמיים, מעשה ידי אילן.
